לפני קצת יותר משנה, קרוב ליום הולדתי, אני הוזמנתי להצטרף לסדנה חינמית של IoPT שהעבירה קולגה מהממת ששמה נאנקה. ואפילו הוגרלתי לעבור בו סשן מרכזי. אני היום אפילו לא זוכרת מה היה ׳משפט הכוונה׳ שאיתו עבדתי... אני לרוב לא זוכרת. אם איני טועה, המשפט היה משהו בסגנון ׳אני רוצה להיות שייכת׳ I want to belong . ובמהלך העבודה הזו עלה הרבה מאד צער וגם מידע חדש/ישן לגבי זהות הביולוגית שלי.
באותו היום של הסשן היו לי מבקרים מחו״ל, והייתי עסוקה איתם עד מאוחר בלילה, ורק קרוב לחצות, התחלתי לעבד ולעכל את הסשן. הוא היה מאותם סשנים ׳משני חיים׳ עבורי. החיבור העמוק, הכנה והאמיתי עם הטראומה, עם החלק הצעיר הפנימי שלי, שכל כך שיווע לאהבה, שחרר משהו שהיה כלוא במרתפי השיכחה. ה׳דרקון׳ סופסוף שוחרר מתת המודע ועכשיו יכל להתמזג בחזרה עם התודעה שלי. הייתי כל כך בהודיה אחרי הסשן הזה שהייתי חייבת איכשהו לתעד את החוויה הזו. ואז כתבתי את השיר ׳היום׳. תרגמתי אותו ושלחתי אותו אל נאנקה בתודה על העדינות והתמיכה שהעניקה לי במהלך הסשן. הוא פורסם באתר שלה, ואני היום משתפת אותו פה.
היום
היום התפרקתי לאלפי רסיסים.
נגעתי בכאב כל כך ישן
של עובר בן יום ש(אולי) לא בחר להיווצר
של תינוקת בת יום שנמסרה.
היום הרגשתי כמו בפתיחה מלאה בלידה-
כמו עשרים עצמות שבורות,
אלא מה שנפער - היה הלב.
וסביבי היו נשים. לא פחות שבורות ממני, שהחזיקו עבורי את השברים.
אלה שרואים
ואלה שרק מרגישים.
היום, אחרי שנגעתי בהכי חשוך,
בכיתי ארבעים וארבעה שנים של אבל וצער.
היום, כמו אחרי לידה,
חשתי מותשת ומרוטה.
ואותם הנשים סביבי, כמו מיילדות עם עיניים טובות,
בעיניים יודעות
איחו את כל הפיצולים איתי
וחיברו איתי את כל הרסיסים בחסד ממשי.
וכל החלקים התאחו לשלם אחד גדול ובהיר.
היום התבוננתי בחזרה יחד איתן
ומצאתי אישה
לביאה
כמעט שלמה.
מרשגת שאת. מתי אפשר לחוות אחד כזה?!