אני מפורק.ת מעייפות!

#IoPT #קונסטלציה # נידודי-שינה # עייפות_כרונית

אני חושבת שזה מדהים איך יש לנו את היכולת להדהד את הבעיות של אחרים מבלי לדעת אפילו שיש לנו את אותם נושאים שאנחנו צריכים לעבוד עליהם ולתת להם הכרה. מדהים אותי כל פעם מחדש איך זה שהסייקי (נפש) של כולנו היא בבסיסו עובד באופן זהה (כלומר שההשפעה הפסיכולוגית דומה) גם אם אנחנו חווים אותו בנפרד ובצורה יחודית לנו מאחר שיש לנו זהות יחודית - ובכל זאת אנחנו עדיין חולקים טראומות משותפות ומחזיקים בנושאים כואבים שכולנו צריכים לתת להם מענה והתייחסות.

במשך זמן מה אני שומעת מלקוחות, מחברים (ואני גם) אומרים שהם לא יכולים לישון טוב, שיש להם "אפס אנרגיה", ש״אין כוח לכלום״, מרגישים את ה"אנרגיה הכבדה" הזו גוררת אותם למטה, הם צורכים יותר קפה, ״מזומבזים״ (הופכים לזומבים) מול המסך עד שהשמש עולה, מחכים בקוצר רוח לסוף השבוע כדי שיוכלו לישון מלאאא - אבל הם עדיין עייפים ביום ראשון…ועם אפס צ׳י להתאפס על חייהם.

אני אציע כאן כמה נקודות מבט לסימפטומים האלה, ואשמח לשמוע את דעתכם על הנושא.

המחשבה הראשונה שלי היתה (באופן טבעי): אה, ברור! זו ׳אסטרטגיה הישרדות׳, וגם ידועה מאוד – שינה כמנגנון התמודדות, או חוסר התמודדות, כדי שנוכל להתנתק ממצבים וזמנים קשים שעוררו את הטראומות המוקדמות והמאוחרות שלנו. אז אנחנו מדליקים את המסך כך שהאור המהבהב הכחול והגללה הממכרת לעולם לא ייפסקו כדי לא לחשוב, לא להרגיש ובעיקר על מנת לתת למוח להכנס למצב גמא של חוסר פעילות ומחשבה. כן... יכול להיות. אין ויכוח על נושא המסכים ואם אנחנו רוצים לישון, מומלץ מאד להתנתק מההיבהוב לפחות שעה לפני השינה ולא לתת להם להיכנס לחדר השינה שלנו - אפילו לא קינדל. (כן בטח... אני מאתגרת אותכם לנסות את זה 28 יום!). בזמנים אלה של לוחמה פסיכולוגית בחיינו זה רק הגיוני ופייר לברוח לתוך האסטרטגיה הזאת. כיום זו גם התמודדות עם מלחמה פיזית עבור חלק מאיתנו - כמו אהוביי בישראל (וכן אני מכירה כמובן גם בסבלם של אוקראינים, רוסים וערבים (בסוריה ובעזה, איראן, לבנון, עיראק, אפגניסטן) וכל מי שנפגע מטרור ומלחמה על פני האדמה. הרצון להתנתק הוא חלק מהתמודדות. והוא הגיוני ביותר.

הפרספקטיבה השנייה שלי היתה - אוקיי, אבל יש הרבה לקוחות וחברים במקומות אחרים בעולם שאינם חיים באזורי מלחמה כרגע ואינם סובלים מטרור או התקפות פיזיות מסוג כלשהו. אולי יש להם סטרס יומיומי. הם סתם אנשים ׳רגילים׳ עם חיים "נורמליים" יחסית, אבל וסובלים מאותם סימפטומים. אז מה יכולה להיות הסיבה לנדודי השינה שלהם וחוסר אנרגיה? נכון, המלחמות והזוועות האלה משודרות ללא הפסקה ויכולות להפעיל אסטרטגיות הישרדות אצל כל אחד ובכל מקום. אבל הסייקי של אותם  צופים יודע שהם אינם בסכנה מיידית. ייתכן וכאן נכנס לתמונה משהו הרבה יותר גדול כמו התיאוריה של ‘ריקמה תודעתית אחת' שלכאורה כולנו חולקים - יכול להיות, אך לא ניתן להוכחה אמפירית כרגע.

ואז נקודת מבט שלישית עולה, וזה מתוך העבודה - הנה מקרי מבחן: נושא שעולה פעמים רבות לאחרונה במהלך הסשנים של IoPT וגם בשדה של הקונסטלציה המשפחתית. הנושא של עייפות ותשישות.

בהרבה מקרים תמיד המושג מיוצג ועולה כחלק צעיר בסייקי. היצוג מהדהד תשישות אשר מתעוררת מחדש כחוסר מנוחה, כחוסר יכולת פשוט להתרפק ולהיות במצב של נינוחות. יש לעיתים ליצוג רצון לשכב בשלווה בחיק אוהב של אמא ולהיות מוזן רגשית, נראה וניצפה באהבה, אהוב ונינוח. עולה גם שהחלקים הצעירים האלה יציגו ויהדהדו בהמשך תחושה של מצוקה גדולה ושל צורך להיות ערניים מאד. ודרוכים מאד. עולה מתוך היצוגים האלה (החלק שחווה טראומה נפשית) שהסביבה שלהם אינה בטוחה עבורם.

ניסיתי למצוא לתופעה הזו שם ועלה בי 'תסמונת היפר-סטרס טראומטית׳ - אולי יש לזה מושג מדעי.

אנו מוצאות יותר ויותר שרגשות וחוויות מלחיצות אלה שחווינו כתינוקות וילדים צעירים, (רבים מהם אפילו בתוך הרחם), יהיו כמעט הרסניים עבורנו. החלק הצעיר שמרגיש את הצורך ׳להכיל׳ ולדאוג לגבי ה׳אווירה לא בטוחה׳ שסביבם, או חווה ׳בדידות מבהילה׳ (אותה תחושה של נטישה או עיזבון כאשר איש לא נענה לבכי שלנו, חשים נטושים בבהלה שלנו), או חווה את החוסר היכולת של הסביבה לראות אותו - כצורך קיומי פסיכולוגי בסיסי. לכל החוויות האלה יש השפעה עצומה עלינו. רגשות וחוויות אלו, בסופו של דבר, גורמים לשינויים הורמונליים בגוף שלנו, ושינויים אלו מוטבעים בתאים ובסייקי שלנו מגיל צעיר מאוד.

ניתן להניח שהחוויות האלה בסופו של דבר ישפיעו על הגוף הפיזי שלנו. לאורך כל כך הרבה זמן לשמור על עצמינו מפני סביבה לא בטוחה, שנים של הצטברות מתח וחוסר יכולת להיות נינוחים - יביאו את הגוף שלנו למצב של תשישות כיוון שהתאים לא יודעים איך להירגע. שינוי המצב המותנה של חוסר אמון ומנוחה יהיה קשה יותר ויותר ככל שנתבגר. זה משאיר אנשים שמגיעים ממערכות טראומטיות (משפחתיות או לאומיות) פגיעים ורגישים יותר למצבים כרוניים הנובעים מסטרס, כגון נדודי שינה, בשלב מאוחר יותר בחיים.

הכרה וחיבוק והחזקה בחלקים הצעירים שלנו עם כל האהבה, הטיפוח, הטיפול וההקשבה מוכחים ככלים שיכולים להביא הטבה גדולה וריפוי גדול לחוויות הלאה. כשהצורך הזה להיות מוחזק וניתן להתמסר להתרפקות הטוטאלית הזו - אפשר להגיע לתוצאות טובות. ולתת לביטוי ׳לישון כמו תינוקת׳ משמעות חדשה וברורה יותר.

האם אתם זוכרים מצב שבו הייתם צריכים מישהו להניח את הראש על כתפיו? מצבים שבהם רציתם להיות מוחזקים ופשוט להירגע? ספרו לי על זה.